פסק-דין בתיק עב"ל 50139-09-11

השופט אילן סופר

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור גב' יפה קריסיפל ומר רבאח אסדי; בל 1474-06-10) לפיו נדחתה תביעת המערער על הסף, מאחר ושאלת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה לבין מחלת הסכרת ממנה סובל המערער, נדונה כבר על ידי הוועדה הרפואית לעררים.

רקע עובדתי

2.         המערער הינו נהג מונית עצמאי. בתאריך 3.12.00 נפל המערער קורבן לניסיון חטיפה שממנו למרבה המזל - יצא בחיים. המערער החל לסבול מנדודי שינה, פחד וחרדה שהחמירו בשל אירוע של פריצה לביתו, וכחודשיים לאחר מכן אובחן כמי שלקה בסכרת. המערער פנה בשנת 2007 לרשות המוסמכת על מנת להכיר בו כמי שנפגע בפעולת איבה, אך בקשתו נדחתה.

            המערער פנה למשיב (להלן: " המוסד") בתאריך 24.7.08 והגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. בטופס התביעה המערער רשם במקום בו יש לציין את "האיבר הנפגע"- "סכרת".

3.         בתאריך 28.7.08 הודיע המוסד למערער, כי הוא מכיר באירוע מיום 3.12.00 כ"פגיעה בעבודה", אך דחה את התביעה לתשלום דמי פגיעה בשל השיהוי בהגשתה.

            בתאריך 27.8.08, הגיש המערער תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלת נכות מעבודה; בטופס זה ציין המערער כי " המגבלות בגינן נתבעת הגמלה הן 'מחלת הסכרת'".

            בתאריך 24.9.08 שלח פקיד התביעות למערער מכתב ובו הובא סיכום התיק לקראת הדיון בוועדה הרפואית. בין השאר ציין כי עמדת המוסד היא ש" חשד לתגובה אחרי טראומה" אושרה כקשורה לפגיעה בעבודה ואילו מחלת הסכרת אינה קשורה לפגיעה (להלן: " המכתב").

4.         בתאריך 3.3.10 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון את דרגת נכות המערער בשיעור 0% בגין הפגיעה נפשית. המערער הגיש ערעור והוועדה הרפואית לעררים קבעה דרגת נכות צמיתה בשל ליקוי נפשי בשיעור 3%, ולאחר שקיבלה חוות דעת מיועץ, קבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין הסכרת והפגיעה בעבודה.

            בתאריך 7.4.10 פנה ב"כ המערער למוסד וציין כי בדחייה לעניין מחלת הסכרת מוסמך להחליט פקיד התביעות, ועל כן יש להעביר התיק אליו. פקיד התביעות השיב לב"כ המערער ביום 26.4.10 וציין כי משנשלל הקשר הסיבתי בין מחלת הסכרת לבין התאונה על ידי ועדה רפואית לעררים, אין עוד סמכות לפקיד התביעות לדון בסוגיה.

5.         ב"כ המערער הגיש תביעה לבית הדין כנגד מכתבו האחרון של המוסד, וביקש כי מחלת הסכרת תוכר כתוצאה של הפגיעה בעבודה.

            המוסד הגיש בקשה לסילוק על הסף, מאחר ובית הדין אינו מוסמך לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה למחלת הסכרת, כאשר העניין נדון כבר על ידי הוועדה הרפואית לעררים.

פסק דינו של בית הדין האזורי

6.         בית הדין האזורי מצא כי העדרו של מכתב דחייה פורמאלי מטעם פקיד התביעות, ביחס לדחיית התביעה בקשר למחלת הסכרת, אינו מאיין את ידיעת המערער על כך שפקיד התביעות החליט כי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הסכרת. לאחר שהמערער ידע על עמדת פקיד התביעות, המשיך במסלול הוועדות הרפואיות, ופנה לבית הדין רק לאחר שהועדה דחתה את ערעורו בעניין הקשר הסיבתי. בשל כך ובהתאם להלכה הפסוקה, משבחר המערער במסלול של ועדה רפואית, אין לאפשר לו להתדיין בבית הדין, לאחר שמצא כי החלטת הועדה אינה לרוחו.

            על יסוד האמור לעיל, דחה בית הדין את התביעה על הסף.

טענות המערער

7.         המערער טוען כי זכות הערעור הינה מהותית ולא ניתן לפטור את המשיב ממתן הודעה פורמאלית על דחיית התביעה, תוך שיצויין בה מועד להגשת תביעה לבית הדין לעבודה. עצם הדיון בוועדה הרפואית לעררים בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת המערער לפגיעה בעבודה, אינו מהווה תחליף לבחירה אמיתית של המערער במסלול הדיון הזה, שכן הוועדה עשתה זאת מיוזמתה. הדברים מתחזקים לנוכח הדיון בוועדה מדרג ראשון, שנעשה רק בעניין נכותו הנפשית של המערער ללא אזכור של מחלת הסכרת.

8.         המערער שב וטוען כי היה על המוסד ליידע אותו על האפשרות של בחירה בין המסלולים, כאשר כל התנהגותו מלמדת כי לא בחר במסלול של ועדה רפואית. המערער לא ידע כי הוא יכול לפנות לבית הדין לעבודה מאחר ולא היתה בידו החלטה ברורה ופורמאלית של פקיד התביעות.

            סוגיית הקשר הסיבתי צריכה להתברר בבית הדין שכן מעורבים בה עניינים של רפואה ומשפט ואילו ועדה רפואית בוחנת רק את הצד הרפואי.